<h1>רי"ץ גיאת הלכ' אבל</h1>
<h2>דף מט.</h2>
שמועה קרובה נוהגת לז' שמע שמועה קרובה ברגל או בשבת ולמוצאי הרגל או למוצאי השבת נעשה רחוקה אין לו אלא יום א' דכיון דשמע בשעה שאינו ראויה להתאבל כשומע אחר ל' דמי. אמר רב אשי (בכורות מט.) הכל מודים באבלות דיום ל' כיום שלאחריו דמי כשמואל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. פירש השומע ביום ל' כשומע לאחר ל' חשוב אין לו אלא יום אחד ומותר נמי לגלח ביום ל'. בירושלמי (פ"ג ה"ה) מותר לגלח ביום ל' ממתניתין ח' ימים קודם הרגל בטלו הימנו גזרת ל' היא שמיני היא ל'. ובפסוקות באת לו שמועה יום ל' היא כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ומותר לספר ביום ל' דקיימא לן הלכה יום ל' כלאחר ל'. ובגדולות [לפנינו ל"ד ע"ג בגדולות] באה לו שמועה יום ל' כקרובה דמיא ונוהגת לז' והני מילי בחול אבל בשבת נעשית למחר רחוקה ואינה נוהגת אלא יום א'. ועוד אמר והלכתא יום ל' בחול כלפניו בשבת כיום שלאחריו. ונשאל מרב האיי אשכחן בהלכות דמר רב יהודאי זכר (אז"ל) לברכה ובגדולות פלוגתא ביום ל' וכולי, והשיב הכין פסקו ראשונים ועבדי עובדא (דחדא נמי) [דכלאחריו דמי] כי ההיא דרב אשי (בכורות מט.) הכל מודים ביום ל' כלאחריו דמי ולא חזינן מאן דפליג.
[מו"ק כ"ד ע"א] תינוק בן ל' יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים אבל לא בשתי נשים ואיש אחד לפי שאין מתייחד איש אחד עם שתי נשים שאפילו בשעת אנינותו יצרו מתגבר עליו. ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ובן ל' יום יוצא בדלוסקמנא הנטלת באגפיים. ועומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ואי קים בגויה שכלו לו חדשיו אפילו בן יומו הרי הוא כחתן שלם. בן י"ב חדש יוצא במטה וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבים עליו. ר' אלעזר בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מתעסקים בו אינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקים בו. ומה הן בהספד עניים בני חמש ועשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים. ואמר רב נחשון ינוקא דאתיילד והוי בר תרין יומין ובר ג' וד' הכי רגילין וגמירי כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין ליה על המילה ומסיקין ליה שמא דכד מרחמין מן שמיא והוי תחיית המתים הוי ידע בינוקא ומבחין ליה באבוה. ואמר רב האיי קטן שעברו עליו ל' יום אומרין עליו צדוק הדין ויתגדל, שאין אלו אומרים [אמירות] גדולים מן השורה שעומדין עליו, ואין דבר זה דומה להספד דהלכתא עניים בני ה' ועשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים, והפרש בין עניים לעשירים שהעשירים יש בידיהן מתנות טובות דעתן מיושבת בהן אבל עניים אין דעתן מיושבת בהן (שבטלין) [שניטלין] מהן, אם אי אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באין לידי צער גדול וכן בני זקנים. ובשורה כשהן עומדין אומרין דברי תנחומין לאבל (עי' כ"ז סנהדרין יט.), יש מקום שעומדין כל העם שורות שורות ואבלים עומדים על שמאלם ועומדין שורה שורה אחת מתנחמת [ומנחמת] ויש מקום שהעם עומדין שורות שורות ואבלים עוברין עליהן והם מנחמין אותם ואין שורה פחותה מי' בני אדם ואין אבלים מן המנין בין שאבלים בשורה, ובבבל אין עומדין בשורה אלא על אדם גדול בחכמים שהחכמים עוברין עליהם בשורה וכל העם עומדין. וצדוק הדין שאתם אומרים אין אנו יודעים מה הם דבריו, אם יש בהם ממין הספד כגון אוי או אבוי או בכו או כמה קשה או כיוצא באלה, בזמן שהוא תינוק הסירו את הדברים ההם ואם דברי צדוק הדין בלבד הם יאמרו אחר התינוקות שהן בני אבל ואין בכך כלום.
